וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד ׀ לִפְנֵ֣י ׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָֽיו׃ (פ)
חנה אריאל
כתיב ויקץ שלמה והנה חלים. ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ה'. ויעל עולות ויזבח שלמים ויעש משתה כו' וארז"ל מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. וי"ל דמשמעות דחז"ל דהסברא חיצוני' שלא לעשות סעודה עד דדרשו מקרא ימה גריעותא משארי סעודות מצוה. גם להבין לשון הכתוב ויקץ שלמה והנה חלום. והמשך פשט הכתוב דמחמת שראה והנה חלום לכך ויבא ירושלים ויעל עולות וכו'. יש להקדים ענין שלש סעודות דשבת. סעודת ליל שבת הוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין סעודת שחרית סעודתא דעתיקא. וסעודת המנחה סעודתא דז"א. וסעודת מוצ"ש נק' סעודתא דדוד מלכא. וג' סעודות דשבת הן חובה על כל אדם מדינא ואלפוה מקרא דג' היום שהוזכר במן. וסעודתא דמוצ"ש שאינה חובה כ"כ רק למצוה, מן המובחר וכמו רשות יחשב גם מה שבסעודתא דשבתא. אף שכל א' רומזת לפרט א' דהיינו סעודתא דחת"ק, עכ"ז אומרים דגם ע"ק וז"א אתיין לסעדא בהדה כו'. וכן בשחרית, ומנחה ובסעודתא דמוצ"ש לא הוזכר רק סעודתא דדוד מלכא ולא אתיין ע"ק וז"א כו' לסעדא. הנה דוגמא לסעודתא דמוצ"ש דנק' כעין רשות וכנ"ל הוא יום דר"ח שנז' בסידור דלא נק' יום המעשה אף שמותר בעשיית מלאכה. ארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר א' יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים כו' ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין כו'. ולכאורה יפלא מה נתינת טעם להפרע מן הרשעים. להגדיל ענשם והלא חפץ חסד הוא. כתיב כי מי אלוה מבלעדי הוי' ואין צור כאלקינו. וארז"ל אין צייר כאלקינו צר צורה בתוך צורה ונותן בו נשמה וקרביים ובני מעיים. ומשמעות דברים עפ"י פשוט היינו הולד בבטן אמו. ובאמת הפשט ע"פ קבלה דקאי על בחי' אד"ק שהוא הנק' צור שצר צורה בתוך צורה כו'. דהנה אד"ק נק' בסה"ק בשם אא"ס בעצם. ופי' אא"ס שא"ס למציאות הנכללים בו באמתת המצאו וכמו ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל דקודם הצמצום שמבוא' במ"א הפי' שכל מה שעתיד להיות נמצאים המה בכח הא"ס כמו שנמצאים אחר התהוותם ע"י כמה צמצומים. וכמ"ש בלק"א שהי' אא"ס ממלא את כל החלל הזה גם המקום הלזה הגשמי שנק' בתי' מקום גשמי. ונכלל באא"ס הממלא את כל החלל כו' דאין לך דבר נמצא שיעדר מציאותו במציאות אא"ס הכל יכול וכוללם יחד רק שנק' בשם מה "שעתיד להיות כי שם עולם הנק' ע"ש ההעלם זהו רק אחר הצמצום הא"ס. כי אף ששיער בכח כל מה "שעתיד ולא יותר. הנה לא נעדר מציאות היותר ג"כ במציאת הא"ס. וגם צמצום מתשבתו ורצונו כבי' שלא להרגיש יותר ממה שעתיד להיות. גם זה לגילוי יחשב במציאות הא"ס שגילוי אורו למעלה מבחי' העלם וגילוי הסתלקות והתפשטות כמ"ש במ"א. ע"כ לא נק' רק ע"ש העתיד להיות בבחי' העולמות לשון העלם. וזהו אחר הצמצום ומקי"פ. שפנוי מגילוי האא"ס הכל יכול. שזהו המקום לעמידת העולמות ל' העלם. ובמקו"פ זה מאיר רק דרך קו וחוט להמציא מציאת גילוי אורו הכל יכול עפ"י מה ששיער בעצמו כו'. ולא יותר. נמצא דמציאת הנמצא ע"י גילוי אור הקו"ח הוא ממש אא"ס בעצם המצוי האמיתי שבאמתת מציאותו נמצאו כל הנמצאים. אבל נמצא ג"כ מציאת ההעלם ומקו"פ שאינו מאיר שמה עצם הקו"ח. רק בדרך הארת הקו מאח"פ הממציא שמה מציאת עולמות עקודים נקודים וברודים בבחי' אבי"ע ע"ד קורא הדורות מראש דאד"ק הנמצאים שמה וקורא אותם למציאות במקו"פ וד"ל. רק שלהיות נמצאים שמה במקו"פ לעצמם בבחי' אור הממלא בדרך או"כ דאצי' ובי"ע שלמטה הרבה מבחי' מציאותם בבחי' אד"ק. שאבי"ע שם בהשואה. ע"כ לא נתגלה בתוכם כ"א בבחי' הארה בעלמא דרך אח"פ. שזהו שרש מלכין קדמאין דמיתו ואח"כ האיר דרך מצחא בבחי' שם מ"ה החדש בחי' תיקון. וע"כ פי' הכתוב. כי מי אלוה מבלעדי ה' דבאמת ה' הוא אלקי'. פי' הוי' הוא שם מ"ה בגימט' אדם אדמה לעליון בחי' אד"ק. הוא האלקי' בחי' אור הממלא להיות מציאותם אף לעצמם אחר התיקון. ע"כ אין צור כאלקינו ג"כ בבחי' "צור דאד"ק. משא"כ בבחי' התוהו אף שבאמת אד"ק הוא הצור הצר צורה. אבל אלוה. בחי' אור הממלא אינו בחי' הוי' ע"כ האלוה איננו בחי' "צור צר צורה בתוך צורה רק כמו בחי' גילוי אור כו'. אבל עתה אחר התיקון שהאיר שם הוי' ואין אלוה מבלעדו ע"כ אין צור כאלקינו ג"כ. כי אלקינו פי' שלנו שהוא הוי' הוא בחי' צור דאד"ק הצר צורה בתוך כו'. כמ"ש שהראה לאדה"ר דור דור ודורשיו. ומבואר בזהר דכל נשמתין הוו קיימין בדיוקניהון ממש. והוי חמי להו אדם קדמאה בעיניו ממש. ולא כמאן דחמי בעין השכל. שהוא בעצם מציאותם האמיתי וכנ"ל וד"ל. וככה יתפרש כי מי אלוה שבבי"ע מבלעדי הוי' דאצי'. ע"כ אין צור כאלקינו ג"כ. כי באמת שרשי עולמות בי"ע המה באצי' בפועל בבחי' האצי'. ועד"מ שרשי מחדו"מ שהם בבחי' הרכבת הנפש בגוף בפועל (רק שמל' דגוף ונפש הוא המוציאן לחוץ בבחי' התהוות נפרד ממנו). ובבחי' ההתגלות מהות עצם הנפש. ומעתה יובן דבע"מ נברא העולם והלא במאמר א' כו'. בין על התהוות בחי' עולם האצי' מבחי' גילוי אורות דאד"ק שבודאי במאמר א'. בחי' גילוי אור א' דאד"ק. הי' יכול להיות בריאת עולם מלא כמו שהוא עתה. כי כלבוש תחליפם ויחלופו כתיב אף על ספי' מל' דאצי' בבי"ע. ומכש"כ מבחי' אור המאציל לאצי'. ולכך נא' על מלכין דמיתו וימלוך בבחי' שלימות כמבואר בסה"ק שכ"א אמר אנא אמלוך ושיתנהג על ידו בחי' המלוכה בשלימות עולם מלא. רק שעכ"ז "וימת. היינו שבחי' שלימות התגלות המלוכה שזהו שיתקבל מלכותו העצמיי' בתוך העם ועולם בחי' העלם מזה נעשה "וימת פי' ביטול מציאותם לעצמם. כי האור שמאיר דרך אח"פ דאד"ק איננו מתרכב בבחי' העולם הנמצא מאתו בבחי' הרגשתם לעצמם. ומבואר ביאור זה במ"א באורך. אבל כאשר האיר דרך מצחא שהוא בחי' שם מ"ה החדש שאז הוא בחי' הרכבת או"כ דבחי' האצי' הנק' גופין ואתקריאו לבושין שיכול להאיר מבחי' מאמר א' דאורות וכלים דאצי' להוות בי"ע. ולגלות מציאותן מבחי' האצי'. רק להפרע מן הרשעים כו'. פי' להפרע לגלות אור האצי' בבחי' שלימות. שיתברר מעולמות בי"ע כסדר השתלשלות האורות ממטה למעלה מבחי' המל' עד בחי' הכתר. כי אלו הי' נברא בגילוי אור הכתר לא הי' מתברר מבחי' עולמות בי"ע. רק מה שיכול להיות לבוש לבחי' כתר ולא לבחי' שלמטה הימנו. וכן אם הי' נברא בגילוי אור המל'. לא הי' מתבררי' להיות נמצא בהם גילוי אור המאציל רק במדרי' המל' ולא למעלה הימנה. ע"כ נברא בע"מ עשרה מיני גילוי' דבחי' או"כ דאצי' בבי"ע. להתגלות אמיתת מציאותן דבי"ע איך שהם בבחי' אצי'. הן בבחי' או"ח שזהו איבוד העולם בחי' ההעלם ע"י מע' הרשעים. והן בבחי' או"י קיום העולם ע"י מע' הצדיקים. ובכל אופני התהוות דבי"ע בבחי' הרגשתם לעצמם יתגלה אמיתת מציאותן בבחי' האצי' על אופן מדרי' העליונה דבחי' כתר ג"כ בדרך השתלשלות ממטה למעלה וד"ל: